ייעוץ טיפולי Therapy counseling

בעולם המערבי הטכנולוגיה המואצת מעוררת תמיהה ופליאה ומשתלבת בשגרת הימים. תודעתו של האדם נוטה להיות שבויה בטכניקות ובשיטות שהן יצירות כפיו והדבר נותן אותותיו גם בתחום הפסיכותרפיה. התבונה האנושית יוצרת שיטות למיניהן ובמקרים רבים ניתן השרביט ל"שיטה" והכתר נשמט מה"אדם". מתעורר צורך בפסיכותרפיה המחזירה את המרכזיות לאדם, המצוי במאה הנוכחית, בסיכוי של העצמה ובסיכון של העלמות.

הפסיכותרפיה הממוקדת באדם

בשנת 1940 פיתח ועיצב רוג'רס את "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" (Person Centered Therapy). פסיכותרפיה זו הקדימה את זמנה.  בעיצובה  נצרך רוג'רס, בנוסף לידע פסיכולוגי רחב וניסיון טיפולי עשיר, גם לרגישות רבה בהבנת השינויים שחלו ברוח העיתים (פרדיגמות) ואומץ רב לעמוד בפני כוחות ממסדיים סמכותיים.

בתקופה זו נשלטה הפסיכולוגיה בארצות הברית ע"י שני כוחות: הביהביוריזם, המבוסס על עקרונות אמפיריים מדעיים ונשען, בעיקר בראשיתו, על מחקר בבעלי חיים, והפסיכואנליזה בלבושה האמריקאי. הפסיכואנליזה האמריקאית התרחקה מתיאורית הדחף והקונפליקטים התוך-אישיים של פרויד, האב המייסד, ופנתה יותר לכיוון פרגמאטי, כשעיסוקה המרבי היה בהסתגלות [הפסיכולוגיה של האגו בהיבט של היינץ הרטמן (Heinz Hartman)]. הפסיכיאטריה בתקופה זו עסקה בתיוגים ובדיאגנוזות. ה"הכוון" (Guidance), שבראשיתו קם כדי להיות כיוון מבטיח בשרות האדם הבריא והיוצר, נפל גם הוא קורבן לאובייקטיביזציה של האדם והשתעבד ל"תעשיית המבחנים". העיקר בתעשייה זו היה התייחסות למיקומו של האדם על עקומות הפעמון (נורמות). בד בבד, החלו להישמע קולות חדשים, קולות  המסרבים להיכנע ולהתעלם מהמהות האנושית שהיא אהבה, בחירה ויצירה. גם בפסיכואנליזה עצמה החל להתעצב כיוון המעניק חשיבות ליחסים הבין-אישיים. לרוג'רס היה ניסיון וידע רב בכיוונים הדומיננטיים וגם הייתה בו המוכנות לקלוט את הקולות החדשים ולהכיר בערכם.

רוג'רס  כאיש סגל באוניברסיטת אוהיו הקדיש במהלך שנת עבודתו באוניברסיטה הרבה מאמץ, זמן  ומחשבה להוראה. הוא לימד סמינר שנקרא "טכניקות בפסיכותרפיה" שהיה מיועד לסטודנטים הלומדים לקראת התארים המתקדמים. הסמינר היה מעין פרקטיקום בו הסטודנטים הציגו מקרים מהשדה ודנו בהם. רוג'רס בעצמו לא הרצה רק ישב בצד, בצניעות רבה, והביע את העקרונות המועדפים עליו. עקרונות אלו היו: עידוד של המטופל להבין את עצמו; נתינת כבוד והערכה למטופל; התמקדות בכאן ועכשיו; והתייחסות לתחום הרגשי. רוג'רס נמנע מלהציע פתרונות, ותמך בגישה המעודדת את המטופל עצמו להציע פתרון המתאים לו. רוג'רס נמנע גם מלהשתמש באינפורמציה שהתקבלה ממבחנים. הסמינר הפך מבוקש מאד בקרב הסטודנטים שציינו שהם למדו מהסמינר הזה הרבה מאד ושהמטופלים שלהם התקדמו. הסטודנטים בקשו מרוג'רס להסביר ולהגדיר את ההסתכלות שלו שהייתה להם מבחינת חידוש, רענון ותרומה מעשית רבה. רוג'רס מצידו האמין שהוא רק חזר וביטא את מה שאסף מאחרים ולא הכיר בחידוש המהותי שבגישתו. המפנה חל אצל רוג'רס אחרי הרצאה שנתן בכינוס של הארגון הפסיכולוגי במינסוטה, שהוזמנה ע"י יושב הראש של הארגון, אדמונד גריפין וויליאמסון (Edmund Griffith Williamson). וויליאמסון כמו רבים מעמיתיו, היה שבוי ומוקסם מכוחם של המבחנים וראה בהם כלים טיפוליים מרכזיים. לפי דעה זו התפקיד של המטפל הוא לדעת, להבין ולנתח את הנתונים של המבחנים ולהסתמך עליהם במתן עצה ופתרון למטופל. וויליאמסון פרסם שנה קודם לכן, ב-1939, תיאוריה שכונתה: "The Minnesota Point of View: Factor Centered Theory" ואשר התבססה על ניתוח התכונות של הנבדק על-פי מבחנים. המטרה הייתה להראות לנבדק מה הוא כן מסוגל אבל בעיקר ההדגשה הייתה להציג בפני המטופל את מה שהוא אינו מסוגל ולהוכיח זאת לכאורה על פי אינפורמציה אובייקטיבית. נושא ההרצאה של רוג'רס היה: "מושגים חדשים בפסיכותרפיה" (New Concepts in Psychotherapy) . הרצאתו עוררה פולמוס חריף מאד והתנגדות רבה, רק מיעוט מהשומעים התעניין ורצה לשמוע יותר. רוג'רס עצמו הופתע בתחילה מהתגובה ואחר כך, נסער. מאוחר יותר כתב שלא שיער את עוצמת ההתנגדות ואי-ההסכמה שהרצאתו עשויה לעורר. לאחר זמן הבין שבתפישתו אכן יש מן החידוש והבנה חדשה זו עוררה אותו להכיר בחידוש שבגישתו הטיפולית.

ההרצאה ההיסטורית הזו כללה את הליבה של תפישתו בה הדגיש רוג'רס את ההכרח בקיומם של המוקדים הבאים במפגש הטיפולי: יצירת קשר אנושי ויחסים בין-אישיים חיוביים ובונים; התייחסות לתחום הרגשי והאמוציונאלי לא פחות מאשר לתחום הקוגניטיבי; דחיית פתרונות והפחתת הסברים אינטלקטואלים; הדגשת הכאן ועכשיו יותר מאשר הדגשת העבר. כאן כבר נטמן הזרע, לצמיחתו של מושג המפתח בתורה הרוג'ריאנית — הנטייה למימוש (Actualizing Tendency).

בנוסף, כאנטי-תזה לראייתו, הביא רוג'רס בהרצאה ההיסטורית הזו, דוגמה של טיפול שנלקחה מדו"ח טיפולי של וויליאמסון עצמו. בטיפול זה המטפל מציע פתרון למטופל על סמך הנתונים של המבחנים ומתכחש לרצון, לטעם האישי ולבחירות הראשוניות של המטופל. כך גם אין כל התייחסות לפתרונות שמציע המטופל בעצמו. רוג'רס מכנה טיפול זה מתן-עצה (Advice Giving) , ודוחה אותו מכל וכול.

היום של ההרצאה ההיסטורית של רוג'רס היה ב- 11/12/1940. רוג'רס מציין יום זה, כיום הולדתה של הפסיכותרפיה החדשה, פסיכותרפיה שהוא מכנה: "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" ("Person Centered Psychotherapy"). לאחר מכן, בשנת 1942 מפרסם רוג'רס את  ספרו המהפכני: ייעוץ ופסיכותרפיה – מושגים חדשים בפרקטיקה (Counseling and Psychotherapy: New Concepts in Practice). בספר זה מופיע המושג ייעוץ (Counseling) כמושג מפתח. רוג'רס מביא את המושג "ייעוץ" (Counseling) לא כדי להבדילו מהפסיכותרפיה אלא כדי לשחרר את הפסיכותרפיה מהשעבוד למודל הרפואי ולתת ביטוי לפסיכותרפיה חדשה — פסיכותרפיה המעוגנת בתיאוריה הממוקדת באדם (Person Centered Theory). זה הרציונל שגם הנחה  אותו להתמיר את  המושג "פציינט" ("Patient") במושג "קליינט" ("Client").

סוד השיח הייעוצי

ב"פסיכותרפיה הממוקדת באדם" מבטא רוג'רס תפנית מחשבתית באשר לקריטריונים שעל פיהם יש לבחון את ערכה ואיכותה של פסיכותרפיה. לדעתו פסיכותרפיה אינה נבחנת במיומנויות, לא בתחום דעת, לא בשימוש בטכניקות ולא בחתירה לדיאגנוזות והשתקעות בחקירת סיבותיהן, אלא בזיקה הבין-אישית המתהווה בין שני הצדדים.

רוג'רס מצא כאן קירבה אידיאולוגית לחשיבה הדיאלוגית של מרטין בובר (Martin Buber). השנים נפגשו, ביוזמתו של רוג'רס, במישיגן ארצות הברית ב-1957. בובר היה פילוסוף רב תחומי, שעסק בין היתר בנושאים הקרובים לפסיכותרפיה. הוא האמין שה"נוכחות" (ממשות העצמיות) מתקיימת ב"בין" האנושי; העצמיות מתממשת בשעה שאדם נפגש עם נוכח ומקבל אישור על-ידו. מעניין, כי במשנתו זו הקדים בובר בכמה עשרות שנים את היינץ קוהוט  (Heinz Kohut), אבי תיאורית ה-Self (תיאורית הפסיכולוגיה של העצמי).

בובר כינה את המצב הזה זיקה וראה בו מצב נכסף אליו חותר האדם מראשיתו. הוא יחס לזיקה הרבה עוצמה, מעין כוח הנמצא מעבר לתפישת האדם (כוח טרנסנדנטאלי). בזכות הזיקה, כלומר ההימצאות ב"בין" האנושי, מתאפשרת חווית ההימצאות בין הקיים ומעבר לו; השתחררות מן הנמצא ובו זמנית היכולת לשמרו; נרכשת היכולת להשתמש בקיים מבלי להשתעבד לו; כמו עליסה נכנסת אל המראה ונמצאת בארץ הפלאות אבל המראה גם היא נשמרת וקיימת. ראייה זו קרובה לראייתו של דונלנד ו. ויניקוט ;Donald W. Winnicot, מחלוצי התיאוריה של "יחסי-אובייקט" ואבי המושג "תחום המעבר"      ((Transitional Space. שהתפתחה כמה עשרות שנים אחרי שבובר פרסם את משנתו. בובר מסכים שבהימצאות הזאת ב"בין" אין הרבה מקום להיגדים אובייקטיביים ולחשיבה לוגית, האובייקטיבי מפנה מקומו לסובייקטיבי ולחוויה.

בובר ממשיך ומתאר שני מצבים ניגודיים באשר לזיקה: מצב בו מתקיימת הזיקה שהוא מכנה "אני ואתה" ומצב שבו לא מתקיימת הזיקה שהוא מכנה "אני והלז". בכל אחד מהמצבים הללו שפת הדיבור של האני שונה. במצב של "אני ואתה", אב-הדיבור הוא "אל" במצב של "אני והלז" אב-הדיבור הוא "על". המצב הראשון מאופיין בפגישה בין השנים ודיאלוג ואילו במצב השני הפגישה משתבשת, מצב שתורגם ברוח בובר לשגישה (Vergerung; פגישה שהשתבשה) ובה אין אפשרות לקיום דיאלוג. במצב הראשון מוזמנת הסובייקטיביות והחוויה, ובמצב השני דומיננטיות האובייקטיביות והרציונאליות. ה"אני" הוא המקנה ליחסים את אופיים ומהותם.

רוג'רס מצא הקבלה רבה בין המפגש הטיפולי ברוח "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" לבין המצב הדיאלוגי של "אני ואתה". בשני המצבים באים לידי ביטוי אותם המאפיינים (אם כי, יש לציין, מנוסחים על-פי עולם מושגי שונה, עגה אחרת). בשני המצבים רואים את העיקר והמהות בהדגשת הזיקה הבין-אישית המתרחשת בין שני בני-אדם. בזכות הזיקה מתהווה אוירה בה ההגנות מפנות מקומן לכנות: ההתייחסות אל האחר היא כאל סובייקט (אתה) ולא כאל אובייקט (הלז) — מדברים אליו ולא עליו; אוירה בה מתקיימת חתירה לקלוט את האחר במלוא היקפו ודחיית כל ניסיון של הסתכלות צרה, שיפוטית, פטרונית ומזלזלת.

בעקבות הדיאלוג בין רוג'רס לבובר ניתן לראות את הסוד (המהות) של השיח הטיפולי ביכולת ליצור את הזיקה הבין-אישית הנכספת. זיקה המאפשרת את חווית "הניכוח" — מימוש העצמיות. מצב (הישג) שיש בו מן הפלא, המעניק בטחון והגנה, מעודד הסרת הגנות ומקנה את האומץ להימצא בקיים, אבל בו-זמנית נושא הבטחה לגבור על הקיים ולחוות מעבר לו.

אגודת איל"ט מייצגת באופן בלעדי וחוקי את הארגון האירופי לייעוץ ה-EAC