ייעוץ התפתחות והגדרה

ייעוץ ופסיכותרפיה

מהו ההבדל בין ייעוץ לפסיכותרפיה? הדיון בשאלה הזאת עלה לאחרונה בקרב חוקרים מרכזיים בתחום התרפיה. ווינדי דריידן ( Windy Dryden ) וג'יל מייטון ( Jill Mytton ), דמויות מרכזיות בתחום הכשרת יועצים בבריטניה, בספרם שפורסם על סף המאה ה- 21 ( 1999 ) 1, פותחים את הדיון בשאלה הזאת במוטו מספר של לואיס קרול ( Lewis Caroll) :

"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר
בשבילה – לא פחות ולא יותר"."השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים
ושונים"."השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון – זה הכל" ( מבעד למראה ומה שאליס מצאה שם ; Through the Looking Glass ).

דריידן ומייטון, שבחנו הגדרות רבות וגם בדקו את העשייה היום-יומית, הגיעו למסקנה כי שני המונחים נרדפים: "The definitions make psychotherapy sound synonymous with counselling” ורואים את ההתייחסות השונה למונחים כפרי של התפתחות היסטורית ומאבקי כוח פוליטיים-אקדמיים שאינם ענייניים. המסקנה הזאת היא ברוח ה- BAC ) British Association for Counselling ). יחד עם זאת, הם מציינים שהפסיכותרפיה נתפשת בצבור כיוקרתית יותר ולכן משתמשים בה לצורכי מכירת השרות.

ג'והן רואן ( John Rowan ) מהדמויות המרכזיות בתחום הטיפול וההכשרה של מטפלים בבריטניה וממייסדי ה- BACP ) British Association for Counselling and Psychotherapy ), גם הוא דן בנושא האבחנה בין שני התחומים הללו 2 . הוא טוען כי עצם השאלה "מה הם ההבדלים בין ייעוץ לפסיכותרפיה?" מטעה, כי ביסודה מונחת ההנחה כי אכן קיימים הבדלים. לדעתו, השאלה הנכונה היא "האם בכלל קיימים הבדלים בין ייעוץ לפסיכותרפיה?". לאחר סקירה מעמיקה וגם לאחר תצפיות מרובות בעבודה היום-יומית של העוסקים בפסיכותרפיה ובייעוץ, מגיע רואן למסקנה שאין הבדל בעשייה, שאם לוקחים תמצית-מהות ( Extract ) של מפגש ייעוצי טיפוסי ושל מפגש פסיכותרפי טיפוסי יהיה קשה להבחין ביניהם. הוא מציין כקודמיו שלמרות שאין כל הבדל בעשייה, קיים הבדל בעמדות של הרחוב ואפילו של אנשי המקצוע, מה שהוא מכנה ה"עיניים של העולם", כשהפסיכותרפיה זוכה ליוקרת יתר. רואן רואה ב"עיניים של העולם" תולדה של דעות קדומות שהשתרשו בעקבות התפתחות היסטורית, מדיניות של ממשל ובעיקר תוצאה של אופן מתן רישיונות ודרך האצלת סמכויות (Accreditation) . רואן אינו מזלזל ב"עיניים של העולם", למרות הבסיס הלא ענייני עליו הן מתבססות, הדברים משפיעים על הציפיות והתחושות של הפונים ועל התייחסות של הממסדים. דבר זה גם משליך על העשייה עצמה אבל רואן מאמין שבמתן רישוי נאות ליועצים העמדות הבלתי ענייניות ישחקו עם הזמן. בספרו הוא מביא דברים מפי רוג'רס שנאמרו כבר בשנת 1942 : "קיימת נטייה להשתמש במונח ייעוץ לתיאור ראיונות פחות רשמיים ושטחיים, ואילו לשמור את המונח פסיכותרפיה כדי לתאר מפגשים אינטנסיביים וארוכים יותר, העוסקים ברמות העמוקות של האישיות. יתכן שיש הגיון מה בהבחנה הזאת אבל ברור ובולט לעין שלא ניתן להבדיל בין ייעוץ אינטנסיבי ומוצלח לבין פסיכותרפיה אינטנסיבית ומוצלחת". יש לזכור כי רוג'רס עצמו כשבחר במונח "ייעוץ" במקום "פסיכותרפיה", לא עשה זאת בכדי להבדיל את ה"ייעוץ" מה"פסיכותרפיה" אלא בכדי לשחרר את הפסיכותרפיה מהמודל הרפואי שהייתה משועבדת לו.

העובדה שלמעשה אין הבדל ענייני בין שני התחומים באה לידי ביטוי בספרי לימוד רילוונטים, בעלי תפוצה נרחבת. למשל, בספר שהתפרסם בשנת 2007 בארצות הברית בנושאים העוסקים בטיפול בילדים ובמתבגרים ) Counseling and Psychotherapy with Children and Adolescents ) 3 , הערוך בידי ה. תומפסון פראוט ) H. Thompson Prout ( ודוגלאס בראון ) Douglas T. Brown ( וכולל פרקים של טובי המומחים בנושא, בכל הפרקים המונחים ייעוץ ופסיכותרפיה מופיעים כמושגים נרדפים.

ניצני הייעוץ

ניצניו של הייעוץ נעוצים בתחילתה של המאה העשרים בארצות הברית. ניתן לייחס את הדבר לתפנית מחשבתית שהתפתחה והתבססה, מאוחר יותר, לזרם ההומניסטי. עיקרה של התפנית הזו הוא הכרה בכוחו הבונה של האדם והעמדתו במרכז. כאן בא לידי ביטוי ניסיון לשחרר את הפסיכותרפיה מהקשר האמיץ לפסיכופתולוגיה )אנשים חולים( וכך גם מהזיקה לתפישה האורגניזמית (מחקר בעלי חיים). השם שניתן לתפישה החדשה היה "הכוון" (Guidance) שגם הוא מבטא את הרצון לשחרר את הגישה החדשה מפתולוגיה ולקרבה יותר לחיי יום-יום.

קליפורד בירס (Clifford Beers) בתחום הפסיכיאטריה, פרנק פרסון (Frank Parson) בתחום הבחירה המקצועית, ג'סי דוויס (Jesse Davis) בתחום החינוך וחנה אברהם סטון ) Hana Abraham Stone ( בתחום הטיפול המשפחתי, היו מחלוצי תפנית זו.

קליפורד בירס היה סטודנט מבריק באוניברסיטת ייל שסבל מדיכאון ואושפז כמה פעמים במוסד לחולי נפש. מתוך ההתנסות שלו הוא נוכח לדעת עד כמה חיוני לשחרר את הפסיכיאטריה מאחיזתה החזקה ברפואה ומההיצמדות למחלה. בשנת 1905 פרסם ספר בנושא זה (Mind that finds itself) . פרנק פרסון הוא זה שכינה את הכיוון החדש "הכוון" (Guidance) . הוא האמין שבהכוונה מקצועית יש קודם כל להתייחס לאדם ולבחירתו האישית. פרסון טען שהמוביליות החברתית וההתפתחות הטכנולוגית המואצת מאפשרות עולם הזדמנויות מקצועי רחב. כך שיש אפשרות להתאים בין העולם הפנימי של האדם וההזדמנויות המוצעות בחברה המודרנית. יחד עם זאת הוא מדגיש שהמשימה אינה קלה, וכדי להביא לבחירה והתאמה שבין האדם והמקצוע נדרש ידע רב, השכלה בין-תחומית רחבה, גמישות ויצירתיות. בשנת 1909 הוא פרסם ספר על בחירה מקצועית (Choosing Vocation) . ג'סי דוויס האמין כי ה"הכוון" מייצג גישה המתמקדת באדם ומכוונת לגילוי כוחו וחיזוק רוחו ומן הראוי שתשתלב בעשייה החינוכית. הוא היה זה שהשפיע על הכנסת ה"הכוון" לבתי-הספר. חנה אברהם סטון הביאה את ה"הכוון" לתחום הטיפול המשפחתי )שהחל להתפתח בעשורים הראשונים של המאה העשרים(. הטיפול המשפחתי בשלבי התפתחותו הראשונים חיפש גם הוא דרך להשתחרר מתחום הפסיכיאטריה ומההתמקדות בשיטות הפסיכואנליטיות. מלחמות העולם והשפל הכלכלי בארצות הברית בשנות השלושים הביאו לזעזועים חברתיים שעוררו צרכים שונים שדרשו הענות מהירה ויעילה בשיבוץ אנשים )בגיוס לצבא, במציאת מקומות עבודה למשתחררים וכך גם למבוטלים וכו'(. ה"הכוון" נענה למשימות הללו וההיענות הזו דרשה פיתוח כלים מהירים למטרות שיבוץ וכך התפתחה כל "תעשיית המבחנים". ההיענות המהירה לצרכי השעה הביאה לנסיגה מהראיה הראשונית של העמדת האדם במרכז ומההתמקדות בכוחו היוצר. קרל רוג'רס (Carl Rogers) הוא זה שהחזיר את ה"הכוון" לצור מחצבתו, למקורותיו הראשונים, אל התמקדות באדם ( Person-Centered .)

הפסיכולוגיה ההומניסטית — הגדרה ומיסוד

בסוף שנות החמישים של המאה שעברה נוצרה בארצות הברית האגודה של הפסיכולוגים ההומניסטיים, "American Association of Humanistic psychology" . קצת מאוחר יותר נוסד עיתון בשם: "Journal of Humanistic Psychology" וחברי המערכת היו: מסלאו, מיי ורוג'רס. הפסיכולוגיה ההומניסטית הוגדרה כפסיכולוגיה המתרכזת בכישורים ובפוטנציאל האנושי שכמעט ואין להם מקום במערכת הקיימת, לא במערכת הביהביוריסטית ולא במערכת הפסיכואנליטית. כישורים כמו יצירתיות; פיתוח והבנת עצמי ; צמיחה; מימוש עצמי; אחראיות; משמעות; לחוש ולחוות את החוויה (Being) ; הוו את הנושאים בהם התמקדה הפסיכולוגיה ההומניסטית.

בשנת 1963 הבהיר ג'מס בוגנטל ) (James Bogenthal את הנחות היסוד של הפסיכולוגיה ההומניסטית:

• האדם הוא יותר מסה"כ חלקיו
• עולמו הסובייקטיבי של האדם הוא עיקר ומהות; חוויותיו הפנימיות של האדם הם עיקר עוצמתו
• כוחו ועצם מהותו של העצמי הינו בריבוי פניו
• האדם הוא בעל יכולת בחירה
• האדם הוא בעל התכוונות (Intentional) ; לא ניתן להבינו מבלי להתייחס למטרותיו, ליעדיו, לציפיותיו לעתיד ולמשמעות שהוא מייחס לדברים.